נהג עשר
יום בדרכים עם פיני זילברברג מחברת הדלק טן, בסקניה הקשור למכלית ובה  35,000 ליטר בנזין וסולר 

יוסי ריבלין


על מנת להגיע לאתר של חברת הדלק טן, ממנו יוצאות מכליות החברה לתחנות הדלק שממקומות בין גדרה לחדרה, יש לנסוע ישר ברחוב ששמו הנפט. בסוף רחוב הנפט אתה פונה ימינה לאתר הדלק של פי גלילות באשדוד. שם פגשתי על הבוקר את מנהל ההובלה של החברה אייל שוורץ. הוא האחראי שלא להותיר אף תחנה מתחנות הרשת צמאה לדלק. אייל, נהג משאית בעברו, נראה בדיוק כמו שנהג משאית, שהיית מלהק לגרסא מעודכנת של סרט המשאיות "שיירה", צריך להראות. עב בשר (וברור שהוא חי בשלום ואהבה עם כל קילו) על שתי  ידיו  שלל גורמטים כסף, על הצוואר תלוי זנב לוויתן ועל גופו כמה קעקועים נאים. אוהב ים, אוהב עבודה, אוהב צחוק, תרבות אינדיאנית ואת אשתו ("ווי ווי שעה תשע עוד לא דיברתי עם אשתי הבוקר"). עד לרגע שהנהג אליו אתלווה יגיע הוא מראה לי  מצגת תצלומים מרהיבה שלו ושל רעייתו מהצלילה התת-מימית האחרונה שלהם באילת ומספר לי על החברה.
אני מספר לו שבשבת הקודמת במהלך סופ"ש בצפון  תדלקתי בתחנת טן בצומת רמֶה שבגליל. שאלתי את המתדלק כהרגלי היכן השירות העצמי -  לחסוך כמה אגורות -  והוא אמר שאין אצלם שירות עצמי. לרגע כמעט התעצבנתי. מה זה? והוא הסביר ברגיעה שאצלם אתה מקבל שירות מלא במחיר שירות עצמי. כן נכון, גם אני ישראלי אז הייתי בטוח לרגע שעובדים עלי. מאייל הבנתי שככה זה בכל הרשת. מחיר אחיד כולל השירות. אהבתי זאת. מאז אני בעד טן. יש לי הרגשה שבתוך זמן קצר כולם ייאלצו להתיישר עם טן, אחרת החברה הזו תכפיל ותשלש בתוך זמן קצר את מכירותיה.

טן:  בשלב זה טן הינה חברת הדלק החמישית בגודלה בישראל. החברה מפעילה ברחבי הארץ כ-40  תחנות דלק. נוסדה בשם "מאור" בשנת 1991 על ידי החברה לפיתוח גוש עציון  ועיקר פעילותה היה בתחום השיווק הישיר, סולר לתעשייה ולחימום ביתי בעיקר בתחומי ירושלים וגוש עציון. באמצע שנת 1994 נרכשה החברה על ידי אליעזר פישמן ושמה שונה ל-TEN  חברה לדלק.  בשנת 2007 מכר אליעזר פישמן 25% ממניות החברה לאקסלנס. משרדי ההנהלה מצויים בנתניה ומרכז ההובלה שלה ממוקם באזור התעשייה הצפוני אשדוד. מערך ההובלה של החברה בנוי ממשאיות סקניה בלבד. באחרונה החלה להוסיף לכל התחנות גם 'פיצוציה' משוכללת שמכונה בעגה של תחנות הדלק "חנות נוחות".
אחרי כמה דקות מגיע פיני זילברברג. בכיר נהגיה של המחלקה. אני עולה על "סוס" הסקניה הקשור למכלית ובה  35,000 ליטר בנזין וסולר. תגיד מה קורה אם זה מתפוצץ? אני שואל מיד בתחילת הנסיעה והוא הרגיע אותי,  "בשביל זה יש אותי. אל תדאג זה לא יתפוצץ". נרגעתי ויצאנו לדרך שמחים וטובי לב. היעד טן פתח-תקווה.

פיני זלברברג: בן 60. עובד בטן כבר 7 שנים. אוטוטו הוא סוגר 40 שנה על משאית. נשוי אב לשני ילדים וסב לשני נכדים, שלישי בדרך. הבת  עובדת בהיי-טק והבן מהנדס באלביט. בתחילת נסיעתנו המשותפת הוא מביט על הנוף המתחלף מולו ומתפייט: "איזה עוד עבודה יש, שבה כל הזמן אתה רואה את הארץ? רואה את הנוף רואה כל כך הרבה ירוק וכחול? אני מרחם על אנשים שעבודתם היא מאחורי שולחן ואל מול מסך מחשב. (הודיתי לו על הרחמים, אבל בגלל זה לקחתי על עצמי את סדרת הכתבות הזו, הסברתי...). בעברו היה נהג בקואופרטיב הנגב ולתקופה בת כמה שנים לקח על עצמו את תפקיד סדרן העבודה. כששם לב שהוא יותר מדי דופק עם האצבע על השעון, מחשש שזה נעמד מלכת, הבין שבעבודת משרד הזמן פשוט לא עובר חזר להגה. הוא צריך להיות כל הזמן בתנועה  "יש ויזואליה. אין שעמום, אני מלך בקבינה שלי". אני שואל אותו על חלומות אם יש והוא מיד עונה, אין לי חלומות. החלום שלי הוגשם פה על המשאית. מאוחר יותר הוא ייזכר בחלום אבל גם הוא קשור במשאית.

המשאית: סקניה 420 כוחות סוס, מדגם סמי טריילר, בעלת ריטארדרד מובנה ("סוף הדרך") בעלת מקרר מובנה, סליפר (מיטת שינה). אוהב את המשאית ואת המיכלית. "אין ברזנטים, אין קשירות אין מטענים חורגים, אין עבודה בגובה אין מאמץ פיזי. עבודה ירוקה אני קורא לה. לכן אני נהנה לעבוד ולהתמחות בהובלת חומ"ס. תמיד זו הייתה ההתמחות שלי".  

הובלת חומ"ס:  ראשי תיבות - חומרים מסוכנים. לא כל אחד יכול להוביל חומרים מסוכנים, צריך הכשרה מיוחדת והמון-המון ניסיון. 35,000 ליטר של בנזין וסולר זה בהחלט מסוכן. הנהגים עם המכוניות המיניאטוריות שסביב המכלית, מסרבים כנראה לקלוט זאת והם כל הזמן מתגרים כמו דגיגים בים המתגרים בלוויתן כחול. חותכים מימין ומשמאל, עוקפים  על פס לבן, לא נותנים זכות קדימה. כאילו הוא אוויר. אלוהים ישמור. "אבל בשביל לנהוג משאית שכזו, בעצם כל משאית, אתה קודם כל צריך סבלנות וסובלנות. לעולם לא למהר, לעולם לא להתעצבן לבצע כל פעולה בשֹום-שכל לבדוק כל פעולה פעמיים ושלוש". הוא מספר לי שמיכלית ריקה מסוכנת יותר ממכלית מלאה דלק. הידעתם? מסתבר שמיכלית לאחר שרוקנה מהבנזין שלה  מלאה אדי בנזין ואלו דליקים אף יותר מהבנזין עצמו. בעבר בעת שעבד בחברה אחרת המכלית הוכנסה לתיקון. נאמר לבעל המוסך שאין לרתך כלום אבל הוא שכח ונתן "פיק", נקודת ריתוך, בצידי המיכלית. בתוך אלפית שנייה נשמע במקום פיצוץ אדיר שהדיו נשמעו למרחקים. למזלו של בעל המוסך ועובדיו גג המיכלית, שהיה הנקודה החלשה הועף לשמיים ולכן בנס, איש מעובדי המוסך בצידי המיכלית לא נפגע.
נוסעים בנחת לתחנת טן בפתח-תקווה לספק להם בנזין וסולר. תחנה שהוא אוהב. יש לה מנהלת עולה ותיקה מאתיופיה שהיא אחלה בן אדם והוא נהנה לבקר אותה. "יהיה לך כיף להכיר אותה", הוא מכין אותי. במשך יום  עבודה הוא מגיע לשתיים ולפעמים לשלוש תחנות דלק למלא את מחסניהן בדלק, שלא יישארו חלילה מרוקנים, חטא בל יכופר. נוסעים בנחת לפתח תקווה ואז הוא נזכר בחלום שיש לו.

חלום:  "תשמע אני כבר קרוב לארבעים שנה על ההגה. אני עוד עבדתי בימים הגדולים של סיני. אז המקצוע היה מקצוע, כולם הכירו את כולם ונתנו כבוד. הייתי יוצא ביום ראשון לעבודה נוסע לסיני ולא חוזר עד יום שישי. ואז זו לא הייתה משאית מפנקת כמו זו עם סליפר (תא שינה), ומזגן מעולה, ומערכת שמע, ומקרר מובנה. החלום שלי הוא לעלות על משאית קנוורט אמריקנית ענקית, עם צופר אויר אימתני,  ולחצות פעם אחת עם משאית זו את ארצות הברית מהמזרח למערב כמו בסרט שיירה. לראות את ארה"ב ממרום המשאית. זה החלום.  חוץ מזה שהילדים ימשיכו להתקדם וללמוד. תודה לאל שלא כמוני כל אחד מהם סיים בגרות מלאה ויצא ללימודים אקדמיים.

"שלא כמוני"?: שלהי שנות השישים. פיני היה בן 17, תלמיד בבית הספר של קיבוץ הגושרים בגליל העליון. המשפחה גרה בקריית שמונה. לה קראו קארן, היא הייתה בלונדינית, יפיפייה, מתנדבת מדנמרק. הם התאהבו. אהבה ראשונה במלא העוצמה של הנער פיני בן לזוג הורים ניצולי שואה.  כשסיימה את תקופה ההתנדבות, והייתה צריכה לחזור הביתה לדנמרק,  לא יכלו להיפרד. אז פיני עזב הכול, פרש מהלימודים, ארגן מזוודה קטנה נפרד מהמשפחה שלו כאן בארץ,  ובגיל 17 נסע איתה ביחד חזרה הביתה לדנמרק. ("למעשה שטנו חזרה באונייה").  נסע אחרי האהבה. שם עבד שנה שלימה ביקב מקומי וחי עם אהבתו  בבית הוריה. אם לא היה צריך לחזור לצבא מי יודע, אולי היה נשוי היום לקארן פולר-לארסן. מאז נפרדו. משנת 68 לא פגש אותה, רק שמע שהפכה אחות בית חולים,  וגם היא כבר סבתא לנכדים. מתגעגע? אני שואל את פיני  והוא עונה בשלילה. זו הייתה אהבת נעורים ונשכחה (ואחרי 42 שנה הועלתה מהזיכרון  ואף הגיעה לעיתון). כשחזר התגייס לצבא (סיירת שריון) ואחר כך במלחמת יום הכיפורים אף נפצע בינוני במהלך חציית התעלה, אך החלים לגמרי וחזר לחבריו בשדה הקרב. מגיעים לטן פתח תקווה.
 
טן פתח תקווה: את פנינו מקבלת מנהלת התחנה. קוראים לה אורה אלמו. היא בת 27. בגיל חצי שנה עלתה עם משפחתה מהעיר גונדר שבאתיופיה במבצע משה (84'). היא עבדה כמלאנית דלק בעת שלימודיה האקדמיים, התבלטה ובתום לימודיה התמנתה למנהלת התחנה. אחרי פגישה חמימה בין השניים ("אייל הבטיח לי הפתעה..") פיני מחבר צינורות בים המכלית למחסן הדלק של התחנה ואורה אלמו, מנהלת התחנה, עולה למכלית לוודא שכל פתחיה סגורים בפלומבה ("שלא ירמו אותי", היא צוחקת). פיני מוודאי שצינור בנזין הולך למיכל האחסון של הבנזין והסלולר הולך למכל האחסון של הסולר, שחס וחלילה לא יהיה ערבוב. הוא מבצע בדיקה מדגמית בבקבוקים קטנים, ואף לא שוכח לחבר צינור שמנקז את אדי הבנזין ממיכל האחסון חזרה למכלית, כדי שלא יתפזר לאוויר ויפגע בשכבת האוזון. בהמשך מגיעה למקום מנהלת נוספת, בתיה אוחיון מנהלת טן תלפיות בירושלים. הגיעה לתחנה ללמוד קצת על ניהול חנות כי בקרוב מסיימים לבנות אצלה בתחנה חנות שכזו. 

וזאת היא רק ההתחלה: אחרי כחצי שעה של תדלוק, מלאו אסמי התחנה דלק, פיני סוגר הכל, מחזיר את הצינורות למקום ואנחנו נפרדים. חוזרים חזרה לפי גלילות אשדוד, למלא שוב את המכלית, לאכול ארוחת צהריים באתר החברה (צ'ופר לכל העובדים)  ואז לצאת למלא את מחסני הדלק של טן כפר-סבא. גם שם מתחיל להתרוקן. 

 



      

  הרשם עכשיו לקבלת עדכונים של 'רכב ותחבורה'
קצר, ממצה, איכותי, חינם - אצלך אחת לשבוע - במייל
 

 

דואר אלקטרוני

שם

   
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
[חזור למעלה]        [הוספה למועדפים]        [מפת האתר]        [יצירת קשר]        [קישורים]
 
 
     
לייבסיטי - בניית אתרים