נהג עם  כבוד נוסע לאשדוד
יוסי ריבלין 

'רכב ותחבורה' ממשיך ללוות נהגי משאיות ביום עבודתם. והפעם מתלווה לשאקר אלעוברה, בעלים (ונהג) של חברת ההובלה 'אלעוברה' מרהט, במשאית מרצדס אקטר

 


בוקר ברהט: שש ורבע. שאקר אלעוברה מתעורר באחת משתי קומות ביתו, בהן הוא מתגורר לחליפין.  הבוקר, כמו כמעט כל בוקר הוא עומד לחצות  את הארץ כמעט לאורכה. יום רגיל. הוא יניע את משאית המרצדס אקטרוס שלו מודל 2010 צבע צהוב חרדל, שכבר הועמסה ערב קודם במכולת גלילי ניילון מתוצרת מפעל פולישק שבקיבוץ ניר יצחק, וייצא לנמל אשדוד לפרוק. בדרך יאסוף אותי בצומת ראם. 

נמל אשדוד: בכניסה לנמל אני יורד. לא היה לי אישור כניסה ומאז הפיגוע הקשה בנמל לפני שש שנים, הוחמרו הוראות הביטחון. אז אני מתיישב על גדר צדדית בכניסה לנמל ושאקר נכנס לנמל לפרוק את המכולה. למחרת היום היא תשוט לוולנסיה שבספרד. העולם כולו עוצר כמעט מלכת בגלל האפר הוולקני של איסלנד (ובאותו בוקר נמסר שלקראת ערב הוא עלול להגיע גם לישראל) אבל, תודה לאל, על תנועת האוניות הוא לא משפיע. בינתיים אני מתצפת על הכניסה לנמל. מאות משאיות נכנסות בשעריו מדיי בוקר, בקצב של משאית בשנייה בערך. משאית אחר משאית, כמעט כמו לצפות בלהקת שקנאים שמגיעה לימה גדולה עמוסה דגים. משאיות מכל הסוגים הצבעים והגדלים. עם עגלות ועם אמבטיות ורמפות ארוכות ומערבלי בטון ומובילי מכוניות וראמסות. כל נהג מציג תעודה במבט ענייני ממוקד מטרה. היום שלהם עוד ארוך והמלאכה רבה אז אין זמן אפילו לא להחליף דחקה  של בוקר עם המאבטחות הקשוחות. מסתבר שעשיתי "באראקה" לשאקר כי בתוך כרבע שעה או עשרים דקות הוא כבר חוזר. זה נדיר שהפריקה אורכת כל כך מעט זמן.

בדרך לניר יצחק: אני מטפס חזרה אל תא הנהג ואנחנו נוסעים  לניר יצחק. שבנגב בדרך נעמיס מכולה ריקה להחליפה אחר כך במלאה שתשונע לאזור התעשייה בר-לב בגליל.
שאקר, ("בא משוקראן – תודה") הוא בן 47, ערבי בדואי. תושב רהט. "בדואים חיים בשלום עם כולם. המנטאליות שלנו אומרת כבוד. אנשי כבוד, הוא אומר לי כבר בתחילת הכרותינו".  
לפני כמה שנים טובות הוא ירד מן המשאית בגלל בעיות רציניות בגב. הוא חשב שכבר לעולם לא ישוב למקצוע הנהיגה. עד שיום אחד איש מכירות חרוץ של מרצדס, בניסיון להחדיר את המשאית לישראל הציע לו לקחתה לנסיעת ניסיון. שאקר לקח אותה ליום עבודה חזר ואמר "עבדתי יום שלם ולא כואב לי הגב". אז הוא החליט לקנות את המשאית.  קנה אחת לפני חמש שנים ולאחרונה החליף אותה בחדשה. אבל הוא כרגע לא מבסוט ממנה. לדבריו בעת תהליך המכירה הבטיחו לו דברים אחדים ואחר כך נתנו לו אחרים "כאלאם-פאדי".  הוא מנצל את נוכחתי להעביר למרצדס את המסר שהוא שוקל להחליפה בהקדם לדאף. 

המשאית: מרצדס מדגם אקטרוס, סמיטריילר, מודל 2010 460 כ"ס. אורך 21 מ', משקל 14 טון. המחיר שלה כולל העגלה (מייצור של  ח. קליין): 650,000 שקלים. ה"סוס" מכיל את כל 'הפינוקים', מושבים פניאומטים מערכת שמע משוכללת (שומע בעיקר מוסיקה קלאסית בקול המוסיקה) ותא שינה. בתא השינה הוא מעולם לא השתמש. "ברגע שהמשאית עומדת אני חייב לצאת ממנה. לא יכול להישאר בה רגע. בטח לא לישון בתוכה. "אבל טוב שיש תא שינה כי זה מעניק  תחושה של מרחב". אני מנסה להתבדח איתו שתא שינה במשאית זה טוב גם למקרה שאשתך זורקת אותך מהבית, אבל הוא לא צוחק "אצלנו הבדואים אין דברים כאלו".  

מדרום לצפון: נוסעים דרומה לקיבוץ ניר יצחק שבפתחת רפיח להעמיס מכולה שתשונע אחר כך למפעל באזור התעשייה בר-לב שסמוך לכרמיאל. שאקר נוסע רגוע. מקצועי לא ממהר לשום מקום. לא עובר את ה-85. אוהב להגיע לצומת כשהרמזור אדום. לא ירוק. רמזור ירוק הוא רמזור מתעתע. אתה עשוי להאיץ להתקרב לצומת ואז יתחלף לאדום ואתה בבעיה. אני נהנה מהנוף. ארץ הדרום שרוב תושבי ישראל שומעים עליה רק כשנופל פה קסאם, היא ארץ יפה. עכשיו שקט. את השלווה מפרה דליקה גדולה במושב שובה. בחדשות ידווחו אחר כך ששורה של משפחות איבדו בדליקה את ביתם. על לוח המחוונים מונח מחשב נייד קטן, לידו שרפרף קטן שבנה בעצמו לעכבר המחשב תוך כדי נהיגה הוא מתעדכן בעזרת מערכת הפוינטר על מיקומם כל אחת מ- 13 המשאיות שבבעלותו.  שאקר הוא לא רק נהג משאית חרוץ הוא גם בעל הבית של חברת ההובלה אלעוברה. ביחד עם אחיו פהמי. פהמי המנהל במשרד ושאקר הוא המנהל בשטח.

באופן אישי: הוא נשוי (לשתי נשים) אב לתשעה ילדים סבא לשלושה. בשנת 1979 סיים את לימודיו התיכוניים (בגרות מלאה) והחל לעבוד בטחנת קמח משפחתית. עבד בה כמה שנים עד שחש שהעבודה עם הקמח הלבן לא בשבילו. הוא מעדיף את הכביש השחור. הוציא רישיון על משאית והחל את הקריירה כנהג  בעסק משפחתי להובלה. אביו, אטווה, שייך מכובד ברהט, היה חבר מועצה וממקימי העיר.  
רהט היא היישוב הראשון בגודלו של הבדואים בישראל. היא הוקמה בשנת 1972 במסגרת תוכנית ממשלתית להקמת ישובי קבע לאוכלוסייה הבדואית בנגב והפכה למועצה מקומית בשנת 1980. העיר מדורגת בדירוג 1 מתוך 10 בסולם החברתי כלכלי. בעיר מתגוררים כ- 45,000 תושבים. המקצוע הכי הנפוץ בעיר: נהג משאית.
בתקופה של פריצת הדיסק,  הוא  פתח מוסך למשאיות באזור התעשייה המנוח "ארז"."מוסך השלום" היה שמו. אלו היו ימים מאושרים בשבילו,  היה לו גם מעניין וגם הרוויח כסף טוב. בהתנתקות גם הוא פונה משם.  אחרי הפינוי ניסה לפתוח מוסך משאיות ברהט אך בלי הפועלים המצוינים (והזולים) שהיו לו מעזה זה לא היה זה. סגר ושב לכבישים.

שתי נשים: היא  הייתה האהבה של חייו. הוא היה בן 18 היא הייתה בת 16 והוא נשבה בקסמיה, ביופייה ובאופייה. הוא שלח את אביו לבקש את ידה מאביה אבל זה לא היה אפשרי. הוא ניסה להגיד שהיא אהבת חייו ורק איתה ירצה לחיות את חייו  אבל הוא ערבי בדואי היא ערביה מדאנית ולכן זה היה לא אפשרי. הוא התחתן בסוף עם מי שאבא שלו אמר לו. אישה טובה מבית טוב. "התחתנו. הקימו משפחה, שישה ילדים  אבל הלב היה  במקום אחר. גם האישה ידעה זאת. גם האהובה לא מצאה את עצמה. ניסו להכיר לה פה ושם אבל היא רצתה רק את שאקר. בשנת 1992 9 שנים אחרי הנישואים  הראשונים לקח לו גם את השנייה לאישה. בנה בית גדול. קומה אחת לאישה הראשונה קומה אחת לאישה השנייה. עם האישה השנייה הביא עוד שלושה ילדים. הוא ישן לילה פה לילה פה. מאושר.  לדבריו הוא מסתדר עם שתי הנשים (ואפילו עם שתי החמיות שלו) יותר טוב מאשר רבים מסתדרים עם האישה האחת שלהם. פעם בשנה נוסע לחו"ל. שנה עם זו וילדיה ושנה עם זו וילדיה.
 
מפעל פולישק: מגיעים למפעל פולישק. הוא מחליף בין העגלות, משאיר את העגלה הריקה ומתחבר לעגלה העמוסה. בתוך דקות אנו מצפינים לכרמיאל. בדרך נעצור בצומת ראם הוא יקנה סנדוויץ' וקולה שזה יהיה הארוחה שלו עד הערב אז יוכל בבית. אמרו לי כשבדואי מזמין לא אומרים לו לא אז אני לא אומר לא לסנדוויץ' שקנה גם לי. אחר כך הוא מתדלק. מיכל של 400 ליטרים כ-3,000 שקל למיכל. אימא'לה. הוא ואחיו פהמי כאמור בעלים של 13 משאיות חלקן מרצדס וחלקן דאף. רק על דלק הם משלמים  בחודש 180,000 שקלים.  המשאית שלו מכניסה לו בחודש כ- 70,000 שקל ברוטו. מזה יורד על דלק כ- 22,000 שקל, לא כולל אוריאה – חומר כימי להפחתת זיהום המנוע (ראה תצלום), מיסים, שכר, החזרת הלוואה, בלאי ועוד. נשאר לו רווח חודשי ממנה של כ- 15,000 שקל. 5,000 שקל הולך לקופה המשפחתית שבין השאר תומכת בהורים.אבל המספרים החשובים של חייו זה תשעת ילדיו שלושת נכדיו וכאמור ..שתי נשיו.
* * *
היו לא מעט תאונות דרכים קשות בהן היו מעורבים נהגי משאיות ערביים, כמו למשל נהג מרהט שהרג לפני כחודשיים משפחה שלימה בערבה...
אני מאשים רק את המנהלים. אני מכיר אותו, מכיר את אבא שלו. המנהלים אשמים שמעלים נהגים צעירים מהר מדי על הכביש וכל הזמן אומרים להם הכל מהר מהר. נהיגת משאית זה מקצוע קשה, מחייב הרבה ניסיון, סבלנות, הבנת הכביש, תודה לאל אני יש לי רק כמה עבירות על עניינים פעוטים מעולם לא מהירות מופרזת, חציית קו לבן או רמזור.
 מה החלומות שלך?
שיהיה שלום. המצב של המדינה מדאיג אותי ביותר. אני אוהב את הארץ אבל המצב הביטחוני מדאיג. יש כאן מקום לשני עמים. אני מגיע לאשדוד לפעמים עולה מאבטח למשאית מדבר איתי כאילו אני פת"ח. זה פוגע" אם יהיה שלום כולם יהיו שווים.
תחביבים?
אני התחביב שלי זה המשאית. תן לי לנסוע כל היום בנחת, לא עובר את השמונים וחמש. בשישי אני אוהב לשחק רמי עם האחים שלי. לא על כסף. המפסיד מביא לכל האחרים פיצה... חוץ מזה אני אוהב לאסוף עטים. את העטים אני שומר אצלי בקבינה. 
* * *
עם ערב שב שאקר אלעוברה חזרה לביתו. לפני שיעלה הביתה יסור לבקר את ההורים, לשאול את שלומם. אימו תציע לו לאכול אבל הוא יעדיף גבר לאכול את ארוחת הערב שממתינה לו בביתו. תם יום קרב בערבו.
 

  

 



      

  הרשם עכשיו לקבלת עדכונים של 'רכב ותחבורה'
קצר, ממצה, איכותי, חינם - אצלך אחת לשבוע - במייל
 

 

דואר אלקטרוני

שם

   
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
[חזור למעלה]        [הוספה למועדפים]        [מפת האתר]        [יצירת קשר]        [קישורים]
 
 
     
לייבסיטי - בניית אתרים