חלוקת ירושלים
יום עם נהג משאית והפעם  מצטרף 'רכב ותחבורה' לנתי נחמני, נהג משאית חלוקה דאף 55, של חברת 'ויסוצקי' בירושלים

יוסי ריבלין

 

לסייר  בירושלים עם משאית חלוקה, זה קצת כמו לחזור אחורה במנהרת הזמן  אל שנות השבעים. בדרך עוברים בשכונות חרדיות וממעוף משאית החלוקה שמביאה שקיקי תה  למדפי חנויות המכולת הקטנות, שמתברר שעדיין חיות ובועטות, נראה כאילו כלום לא השתנה, למרות שבהמשך יגיד לנו נהג המשאית הנוסטלגי קצת ש"כלום  לא כמו שהיה פעם". ואולם לאורח לרגע  במקומות הללו באמצעו של יום חולין, נראה כאילו הפערים התרבותיים שבשנים האחרונות הפכו לשסע, לא קיימים כלל. לכולם אותו פרצוף, והבעות פרצופי שכונת כרם אברהם החרדית-קיצונית דומות להבעות פרצופיהם של תושבי צפון תל-אביב ולא משנה מה אמונתך: זהו  פרצוף מאבק ההישרדות היומיומי, הממהר לעבודה, לקופת חולים, לקניות כי נגמר החלב, הקפה והתה, כן תה. זה עסקינן היום. 

תה: חורף זה תה, ומאחר וזה הראשון טרם הגיע אז הצריכה של האחרון מגמגמת. למרות זאת לנתי נחמני נהג החלוקה הבכיר של חברת ויסוצקי בירושלים, שאליו הצטרפתי ליום עבודה, יהיו היום לפחות 20 נקודות חלוקה שונות, כמעט כמו בכל אחד מימות השבוע. בתומם הוא מקווה להישאר עם ארגז ריק מסחורה.  יהיו כאלו שירצו רק את התה הרגיל ואחרים שיבקשו את התה היצירתי שויסוצקי מגוונת בו את מוצריה בשנים האחרונות. סוגי תה כיסמין, דובדבנים, וורבנה, שזיף, לימון ודבש, נענה, תפוז אדום ומנדרינה, קמומיל וקינמון. הביקוש בירושלים למגוון  די גבוה אפילו בשכונות החרדיות.  אני פוגש את נתי נחמני באזור התחתנה במרכזית בירושלים. הוא בן 36, נשוי למיכל ואב למעיין וליאור. יליד ירושלים, אך מתגורר במעלה אדומים.  מה שמטריד אותו עכשיו זה לא 'גמגום' צריכת התה בארצנו בגלל החורף שהתמהמה, אלא האם הוא יספיק להגיע בזמן לצרכניה של קיבוץ צובא בפרוזדור ירושלים. מנהל הצרכנייה החדש שם מסרב לקבל סחורה אחרי 12 בצהריים. למה? ככה. לפנינו כאמור כעשרים נקודות חלוקה והפצה. נתי נוהג, באמצע יושב עוזר הנהג נועם (פריבילגיה שאין לכולם) ואני. המשאית היא דאף 55.

דאף 55:  בשנת 2002 הוכתרה כמשאית השנה. היא בעלת  15 טון משקל כולל, מנוע 220 כ"ס נפח מנוע 5.9 ליטר. נתי נחמני אוהב את המשאית הזו. היא נוחה מאוד לתמרון בעיר, לנהיגה, העברת הילוכים קלה. לפני-כן נהג במשאית מאן 2006, נהג גם באיווקו. הוא היחידי שנוהג עליה. גם כשהוא בחופשה המשאית ממתינה לו ליד הבית. הוא רוצה להיות האחד ויחיד שלה, כי הוא יודע שזו הדרך היחידה לשמור עליה. המשאית בעל הנדסת אנוש מצוינת המותאמת לנסיעה בתוך העיר ובראשה ירידה ועלייה מאוד נוחות ומהירות. בשונה ממשאית גדולה, שאתה עולה עליה פעם אחת בהעמסה ויורד ממנה פעם אחת בפריקה – ועליה אליה דומה קצת לקיר טיפוס בפארק, פה אתה עולה ויורד עשרות פעמים במהלך יום עבודה. אם זה לא יהיה נוח, מהיר וטבעי זה יגמור את נהג החלוקה. מהנדסי דאף הצליחו פה בגדול.
התחנה הראשונה שלנו היא שכונת כרם אברהם הצמודה לגאולה. "זו השכונה שבה  נולד לפני 71 שנה הסופר עמוס עוז", אני מדווח  לנתי ועוזרו כדי להכניס קצת ארומה ספרותית עם התה. חברת ויסוצקי מפיצה לא רק תה. בין שלל מוצריה יש שמן זית "זייתא", כעכי עבאדי, ופלים של מנעמים, טחינה, ועוד. בצרכניה הראשונה מורידים חצי משטח של מגוון מוצרים ותוך כדי נתי הנהג מחליף מילים עם בעליי הצרכנייה שהם קרובי משפחה של אורי מלמיליאן מאמן בית"ר. נושא כבד הוא בית"ר ירושלים.
 
בית"ר ירושלים:  יש משהו נוסף שמטריד את נתי נחמני חוץ מהגעה בזמן לצובא, התיקו המאופס, תרתי משמע, שבית"ר ירושלים, אהבתו השנייה בחייו,  השיגה יום קודם במשחק מול מכבי נתניה. כל מדף לוח המחוונים במשאית עמוס בסמלי בית"ר ירושלים – צעיפים, בובות, כובעים, חמסות, שלטים. לנתי יש מנוי ביציע המרכזי ולעתים אף הוא נוסע למשחקי חוץ למרות ש"מאז גאידמק זה לא זה," הוא מתלונן, "השחקנים שכחו את הסמל. רק כסף מעניין אותם".  אחר כך יגיד שמאז שהתחתן קצת התמתן בהערצה לבית"ר. הילדים יותר חשובים. בהמשך היום תתקשר אליו רעייתו לספר שנתפסו מחבלים שתכננו לירות טיל אל תוך היציע של אוהדי בית"ר, והיא תציע לו שאולי יחדול במקצת מביקורים אצל  'האישה השנייה' – בית"ר. אל תגזימי, הא מבקש. חולפים על פני בלאגן העבודות על הרכבת הקלה שמסבכת את החיים לתושבי העיר וכרגע גוזלת ממנו זמן יקר במרוץ. "רכבת הקללה" הוא קורא לה. מה קורה כשמאחרים? אני שואל אותו והוא מסביר לי שנהג חלוקה צריך להיות גם קצת פסיכולוג.

הנהג כפסיכולוג: לפני זמן מסוים ביקר נתי נחמני במפעל של ויסוצקי בקדמת גליל, שליד צומת גולני. שם למד לראשונה את המורכבות שבייצור שקיקי תה. אז הבין שהוא הפרונט של ויסוצקי. אם הוא יתקוטט עם הלקוחות לא יעזרו כל שכלולי הייצור והתה היצירתי. לכן הוא צריך להיות קצת פסיכולוג, להיות נחמד  "לרכך את הכניסה ללקוח" לברכו, להתעניין בשלומו לתת ללקוח קצת  לשפוך את הלב אן צריך, אודות המצב הפוליטי, מזג האוויר או מצב העבודה. אם המצב חלש נתי יעודד ויגיד "לא נורא, המצב ישתפר".  פעם הוא אפילו הוזמן לשמחה משפחתית של לקוח גדול. הוא גם תמיד יציע לבעל המרכול להצטרף אליו לבדיקה נוספת לסחורה שלא חסר דבר – וכל מה שהוזמן הגיע. אגב, אם לא יעשה זאת ובעל המרכול יגלה רק בדיעבד שחסר מוצר כלשהו, יושת על הנהג קנס. נתי מתקשר לסוכן המכירות שאחראי גם על קיבוץ צובא ומתריע שיאחר ואולי הוא יתקשר וירכך אותו, אבל הסוכן מתחמק. גם לו כנראה לא ממש מתחשק לשוחח עם בעל הצרכנייה. אנחנו ממשיכים לתחנות נוספות.

תחנות נוספות: עוצרים ומורידים סחורה בסופר פארם במרכז ירושלים, ואני שומע על נוסטלגיית הבילויים של נתי נחמני כשהיה נער במרכז העיר. היכן רקד, היכן אכל פלאפל (מלך הפלאפל) היכן שיחק סנוקר. "כלום לא כמו שהיה פעם," חוזר על המנטרה. (במקומות אלו בילה גם הח"מ בצעירותו וצודק משהו נתי נחמני בקביעתו – י.ר.). ממשיכים ל"רמי לוי-תלפיות" שם מורידים משטח שלם של כל מגוון המוצרים. "קונגלומרטים" כרמי לוי ורשתות דומות מאיימים חזק על הצרכניות והמכולות הקטנות הפרטיות. יש עוד לא מעט כאלו ומסתבר שההישרדות שלהם היא בעיקר הודות לנכונות של בעליהן "לרשום" את הקנייה, ולתת יחס אישי. ממשיכים להר חומה, פעם ראשונה שלי בשכונה שכל רחוב חדש בה נדרש לאישור מאובמה. האם אובמה יודע שגם להר חומה יש מכולת מקומית? משם ממשיכים לגבעת שאול להוריד משטח עם מגוון מוצרי התה בצרכנייה חרדית נוספת, ובתום הורדת הסחורה הגיע זמן ארוחת צהרים.

ארוחת צהריים: נתי ועוזרו מורידים את המעלית של הארגז, ומתיישבים לארוחת צהריים. כל יום אחד אחר אחראי על הבאת סנדוויצ'ים. הפעם תורו של נתי לספק את ארוחת הצהריים, כריכים עם ממרח מעניין שהכינה רעייתו, ממרח כבד מעשה ידיה וחצילים. מדברים קצת על חלומות ואושר.
חלומות: אין. אפילו לא ממלא טוטו. כסף יבוא רק מעבודה קשה.
רגע מאושר: כשבית"ר לקחה את הגביע לפני שנתיים בפנדלים מהפועל תל-אביב. את האמת? בכיתי מרוב אושר.

 ממשיכים: נתי עוד מקווה להגיע בזמן לצובא בזמן. בדרך עוצרים בגבעת יערים להוריד סחורה אבל המכולת ניק לא נמצא והמכולת סגורה. מחפשים אותו, ומוצאים אותו אצל רופא השיניים. נתי שואל האם יש מקום שבו אפשר להוריד לו את הסחורה, אולי בביתו הפרטי שלו אבל אין מי שישלם על הסחורה – והתשלום פה במזומן (יש הנחת מזומן שלא רוצים לפספס). נוסעים משם בלא לפרוק את הסחורה. מגיעים לתחנה אחרונה: קיבוץ צובא.

קיבוץ צובא: נתי מביט על השעון והשעה כבר אחת. האם מנהל הצרכנייה יקבל או לא יקבל? לא מקבל! מסרב. נתי מתקשר שוב לסוכן ומבקש ממנו שירכך את היעד וינסה לשדל את בעל הצרכנייה לקבל את הסחורה שהזמין. בינתיים קופצים להוריד חצי משטח של תה בצימרים של הקיבוץ. הסוכן מתחנן ומשתדל בטלפון ובעל הצרכנייה מתרצה לבסוף. "אבל זו הפעם האחרונה". הוא מתרה. נתי ועוזרו מבטיחים שפעם הבאה ישתדלו להגיע בזמן. האם יעמדו בכך? נראה.

סיגריה אחרי: אחרי צובא נגמר היום. נועם האסיסטנט יורד בדרך ושב לביתו באוטובוס, נתי מרכיב בפעם ראשונה היום משקפי שמש על עיניו, מדליק סיגריה ופרצופו  משתנה באחת לפרצוף נינוח מאוד. תם יום קרב. מה שנותר לו עתה זה לנסוע למרכז הלוגיסטי של ויסוצקי בצריפין להעמיס את המשאית במשטחי תה ושאר מוצרים ליום המחרת.  גם מחר יום ויש לו יש לפחות 25 נקודות חלוקה.    
 



      

  הרשם עכשיו לקבלת עדכונים של 'רכב ותחבורה'
קצר, ממצה, איכותי, חינם - אצלך אחת לשבוע - במייל
 

 

דואר אלקטרוני

שם

   

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
[חזור למעלה]        [הוספה למועדפים]        [מפת האתר]        [יצירת קשר]        [קישורים]
 
 
     
לייבסיטי - בניית אתרים